<h1>חוקות הדיינים סימן מ"ה</h1>
<h2>דף לא.</h2>
שנים שבאו לב"ד לדון ונתחייב א' מהם ואח"כ הביא עדים או שטר לזכותו הרי זה סותר את הדין וחוזר הדין ואם א"ל ב"ד כל ראיות שיש לך הבא מכאן ועד ל' יום אעפ"י שהביא ראיה לאחר ל' יום סותר הדין, אבל אם א"ל יש לך עדים או ראיה דהיינו שטר וא"ל אין לי וחייבו אותו ב"ד והוא כיון שראה שחייבו אותו ב"ד אמר קרבו פו"פ והעידוני או שהוציא ראיה מתוך חגורתו אין משגיחין בעדים ולא בראיה שהביא כך מפורש בסנהדרין בפ' זה בורר ודוקא כשהיתה הראיה אצלו והעדים היו מצויים במדינה שהוא עומד בה, אבל אם אמר אין לי עדים ולא ראיה ולאחר מכאן באו לו עדים ממדינת הים או שהיתה מחובות של אביו שיש השטרות מופקדות ביד אחרים ובא זה מי שהפקידם אצלו והוציא לו ראיתו הרי זה מביא וסותר את הדין אעפ"י שכבר יצא מחויב מב"ד והטעם מפני שיכול לטעון ולומר זו שאמרתי אין לי עדים ולא ראיה לא אמרתי אלא מפני שלא היו מצוין אצלי וכל זמן שיכול לטעון ולומר מפני כך וכך והיה ממש בדבריו ה"ז עדיין לא סתם טענותיו וסותר את הדין לפיכך אם פירש ואמר אין לי עדים ולא ראיה לא בכאן ולא בשום מקום בעולם ולא ביד אחרים ולאחר מכאן הביא ראיות או עדים אין משגיחין בהם ואינו סותר את הדין בד"א בגדול אבל אם היה יורש קטן אם באו אחר מכאן אחרים ואמרו אנו יודעים עדות לאביך בזה הענין או שהביאו לו שטר לזכותם אעפ"י שסתם טענותיו סותר את הדין מפני שהקטן אינו יודע בענייני אביו ולא במורישיו כך מפו' בסנה' בפרק זה בורר.
